טור של אוהד חדש

זו הייתה חצי העונה הראשונה בה אני אוהד את הפועל רעננה, בה אני מרגיש מחובר לעיר שלי מאיי פעם, לקבוצה שמייצגת אותה, התחברתי בשנייה... מי שמכיר אותי הרבה שנים יודע שאני אוהב כדורגל רק כמה שנים, בגג 5 שנים, לפני זה לא הייתי מוכן לשמוע על כדורגל בכלל. המשחק הראשון שבו הייתי היה בכלל משחק של ברצלונה נגד אתלטיק בילבאו בקאמפ נואו כשהייתי בן 18. בחיים לא חשבתי שכדורגל ישראלי יעניין אותי, הרי הליגה שלנו לא ברמה שקרובה לקבוצות האירופאיות... יש אומרים שאנחנו הליגה השישית באירופה, ואם אני לא מתעניין בכל חמש הראשונות למה שהשישית תעניין אותי? ואז זה הגיע, המשחק הראשון של העונה. חבר שאוהד כפר סבא אמר לי שיש "דרבי השרון" במחזור הראשון, רעננה נגד כפר סבא. החלטתי שאני הולך גררתי איתי את אחי הקטן (שאוהד את רעננה הרבה יותר שנים ממני, הוא היה הולך להרבה משחקים בלאומית עם חברים שלו), ועוד חבר טוב. זה היה המשחק הראשון שהלכתי לראות בארץ, בליגה שלנו, המשחק הראשון של הפועל רעננה. בהתחלה זלזלתי העיר קטנה והקבוצה קטנה ואין להם בכלל אצטדיון! אבל בשריקת הפתיחה ההתלהבות התחילה, המשחק התחיל ואיתו גם התחילה ההתרגשות. ואז בדקה ה-19 גול של מסיקה מכפר סבא, אכזבה ענקית, ישר התחברתי לתחושת הכאב של לקבל גול, הרגיש כאילו תמיד הייתי אוהד של הקבוצה לרגע. אתה מתחבר לקבוצה בשניות, מתחיל לחכות למהפך, הרי שמעתי שמאמדו החלוץ שפתח שיחק עם וואקמה שנה שעברה והיה טוב ווואקמה עזב אותנו לטובת באר שבע. ואז זה מגיע... השער השני של מסיקה, אתה משתגע כבר חושב שזה אבוד ומה כבר הקבוצה יכולה לעשות עכשיו בשביל להפוך את התוצאה... ופתאום בדקה ה-90 אדום לשקוורץ מכפר סבא בגלל עבירה על אבולבן ברחבה של כפר סבא, השופט קובע פנדל ומאמדו נגש לבעוט.

וגול! האומנם פנדל, אבל אתה אומר לעצמך אולי יהיה פה גול שיוויון מדהים. פתאום התקווה חוזרת. ואז זה מגיע, קרן בשניות האחרונות אחרי בעיטה מעולה של אילוז, הכדור מורם לרחבה והכל שם בלאגן ופתאום אתה רואה את עדי נימני שם לב שהכדור ליידו והוא צמוד לשער, והוא בועט אותו הכי מהר שהוא יכול פנימה, ושער!! שער ענק שקובע 2-2 בדרבי השרון.

הרגע שבוא התאהבתי ברעננה ומאז הגעתי לכל משחק שיכולתי להגיע אליו!. והנה הגענו לחצי העונה, אנחנו כבר בחלון העברות של ינואר, איך הזמן טס. אז אני חושב על כל מה שעברנו במבט לאחור, מתבאס קצת עדיין על זה שפספסנו הזדמנויות לקחת עוד נקודות בעוד כמה משחקים, שמח מהניצחונות המשמעותיות של העונה, הרי בעונה הזאת הוכחנו שאנחנו לא פראיירים, שאנחנו לא סתם קבוצה של מחמאות. ניצחנו את מכבי תל אביב בבלומפילד! ועוד מי? שוקר, כן כן שוקר, הקפטן שלי, הקפטן של הקבוצה, השחקן שמחובר לקבוצה ולעיר מילדות, ונמצא בקבוצה כל כך הרבה שנים. אז האומנם בתקשורת עדיין מתייחסים אלינו כקבוצה קטנה, נותנים רק מחמאות מדיי פעם של "כל הכבוד", אבל לא אכפת לי איך התקשורת רואה אותנו, אני רואה את רעננה בתור קבוצה טובה וחזקה, עם אופי, קבוצה שנלחמת גם כשזה נראה אבוד. הרי צחקו על זה שהרבה גולים שלנו בחצי העונה הזאת הם בדקות האחרונות של המשחק, יש מספיק שיגידו "פוקס לקראת הסוף", אני חושב שזה טעות, פוקס? ממש ממש לא, רוח לחימה! זה מה שיש לקבוצה הזאת! גם כשנראה שאנחנו לא הפייבוריטים במשחק, גם אם אנחנו לא קבוצה בעלת תקציב גדול כל כך, עדיין יש לנו אופי של קבוצה שלא מוותרת, שנלחמת עד שריקת הסיום.

ובואו אספר לכם למה אני מצפה מהקבוצה להמשך העונה הזאת, שנסיים את דרכנו בפליאוף העליון, כי אנחנו ראויים לו, כי יש לנו קבוצה מדהימה שנלחמת. שנגיע רחוק עד כמה שאפשר בגביע המדינה, מקווה שנצליח לזכות בתואר, ולהביא גביע הביתה, אנחנו כן מסוגלים, אנחנו כן יכולים! אז קבוצה שלי, תמשיכי לתת את הכל, תמשיכי להראות לליגה ולכל הארץ, אפילו לאירופה (בתקווה ענקית) מה את שווה, מי זאת הפועל רעננה! כי כן יש עיר כזאת! וכן אני אוהד של הקבוצה ואני אוהד אותה בגאווה! ואמשיך לאהוד אותה כי היא כבר חלק בלתי נפרד ממני, מקווה שנמשיך להתקדם ולגדול, שיבואו עוד אוהדים לעודד (למרות שזה קשה בלי אצטדיון...).

כיף להיות אוהד של קבוצה כזאת משפחתית, ולא סתם משפחה אחת כזאת שברגע שאתה רוצה להיכנס מקבלת אותך בזרועות פתוחות, האוהדים מתחברים אלייך ואתה אליהם, וכולכם מחוברים לקבוצה הקטנה הזאת מהשרון שנקראת הפועל רעננה.