חיפוש
  • אפיק ארביב

טור לתחילת עונה

"הפועל רעננה? יש קבוצה כזאת?", "באיזו ליגה היא?", "אתה יודע שאתה האוהד היחיד שלה…"

מי מאיתנו לא שמע את המשפטים הללו, פעם אחר פעם. זה כבר הפך לשגרה, כל אדם שנכנס למשרד ורואה את הקיר עם התמונות וסמלי הפועל רעננה ישר מרים גבה, זורק כמה עקיצות, ומתפלא.

ככה זה להיות אוהד של הפועל רעננה. מדי יום צריך להתמודד עם אותן הקנטות, אותן שאלות שמעצבנות את כולנו.

לא פעם שאלו אותי למה אני אוהד את הקבוצה הזאת. לא פעם אנשים צחקו כששאלו את מי אני אוהד בעולם ועניתי "הפועל רעננה".

אז למה בעצם אני אוהד את הפועל רעננה? מה יש בקבוצה הזאת שכל כך מושך אותי?

זה התחיל עוד מהילדות. עוד בתור ילד הייתי חוזר מבית הספר ביום שישי, מכין שיעורי בית בשעות הצהריים ושומע מחלון ביתי את קולות האוהדים. אז נכון, אולי לרוב אלו לא היו קולות של אוהדי רעננה אלא של הקבוצה היריבה, אך עדיין, הדבר הזה חילחל לאט לאט, שבוע אחר שבוע הייתי שומע את האוהדים צוהלים כשיש גול, שואגים שאגת אכזבה בהחמצה, או חוגגים ניצחון.

ואז הגיע אותה עונה, אותה עונה שאף אוהד רענני לא ישכח – עונת העלייה לליגת העל. במחזור הראשון אירחנו את מכבי הרצליה, בן דודי כאוהד שרוף שלהם הגיע למשחק והחלטתי להצטרף אליו. את אותו משחק ניצחנו, ואני זוכר את מילותיו של בן דודי "תזכור מה שאני אומר לך, אתם תעלו בסוף העונה ליגה". אותה עונה זכורה לכולנו, אותה עונה שבה עלו 5 קבוצות מהלאומית לליגת העל. במחזור האחרון היינו צריכים ניצחון, וזה היה ג'וני טננבאום, המגן השמאלי שהיה כל כך אהוב על הקהל, שכבש את שערו הראשון לעונה, השער שהעלה את הפועל רעננה לליגת העל. איזו שאגה הוא הוציא לאחר הגול, כולו נהיה אדום, הוא רץ להתחבק עם האוהדים.

לכולנו אבל היה ברור שעלינו בחסד ולא בזכות. לעלות ליגה ממקום חמישי זה לא באמת הצלחה, וראינו את זה בשנה שלאחר מכן כשרק אחרי עונה אחת ירדנו ליגה. אותה עונה בליגת העל הייתה נוראית, חוויה טראומתית.

ואז זה הגיע. עונה שבה המטרות הראשוניות היו להריץ את הקבוצה בלאומית כדי ששנה לאחר מכן, עם הצעירים שלנו, נעלה ליגה. אך רצה הגורל ובאותה עונה היינו בחלק העליון של הטבלה. תומר קשטן בנה קבוצה איכותית וחזקה, אשר נאבקה על הכרטיס לליגת העל. בתום העונה הסדירה הגיע רצף הפסדים ששבר את ההנהלה, אשר החליטה להיפרד מקשטן ומינתה במקומו את מנחם קורצקי. כל האוהדים היו בשוק – מי מחליף מאמן לפני הפלייאוף העליון, 7 משחקים לתום העונה כשאנחנו עדיין במאבקי עלייה לליגת העל. בינינו – לא באמת האמנתי שנעלה, ההפרש היה גדול מהמקום ה-2 והיינו במומנטום מאוד רע.

אבל אז התחיל הפלייאוף, וניצחנו, ועוד משחק הגיע ושוב ניצחנו. אבל המשחק שבו באמת נשבתי בקסמי הקבוצה הזו, המשחק שגרם לי להאמין שאפשר לעלות ליגה – משחק החוץ בנצרת עלית.

זהו משחק החוץ הראשון שבו נכחתי. משחק ראש בראש על המקום השני. היינו חייבים ניצחון, כשתוצאת תיקו לא עוזרת לנו. במחצית התוצאה הייתה 1-0 לרעתנו, והאוהדים היו שבורים.

למחצית השנייה הקבוצה עלתה, אבל משהו בהם נראה שונה. קורצקי הלך עד אמצע המגרש עם קובי חסן, דיבר איתו. אני לא יודע על מה הם דיברו, אבל ללא ספק קורצקי הצליח להבעיר בשחקנים משהו. לא הרבה זמן עבר עד לשוויון. מעט מאוחר יותר גם כבשנו את שער היתרון, ולסיום קינחנו עם השלישי. חגגנו שם כאילו זכינו במינימום הליגה האירופית, היינו בעננים.

בתום העונה עלינו ליגה, והפעם בזכות.

את העונות שלאחר מכן העברנו בליגת העל בקרבות פלייאוף תחתון, כאשר אנו מעמידים קבוצה רעבה, לוחמת ולא מתפשרת.

בעונה שעברה היינו מאוד קרובים לפלייאוף העליון. אין לדעת איך העונה הייתה מתפתחת אם היינו לוקחים עוד ניצחון אחד ועולים לפלייאוף העליון.

מאז אותה עלייה לליגת העל, לא הפסדתי משחק אחד של הקבוצה כל עוד הייתי בריא. וכשאני חולה – אני שוכב במיטה בבית ואוכל את הלב שאני לא יכול לעודד את הקבוצה שלי. כן, הקבוצה שלי.

נכון, אולי אני לא הבעלים של הקבוצה, ואין לי מניות בה או חלק פיננסי כלשהו, אבל זו הקבוצה שלי, בדיוק כפי שזו הקבוצה של כל אוהד ואוהד.

הקבוצה הזו גורמת לי להרגיש רגשות ששום דבר אחר לא מצליח לדמות. האושר העילאי בניצחנות, החיוך הבלתי פוסק אחרי הצגות כדורגל, תחושות האכזבה והדיכאון לאחר הפסד – אני חי את הקבוצה. כששחקן נפצע – חלק נפשי בי נפגע, כששחקן כובש – זה כאילו קיבלתי מתנה ליום הולדת. וככה זה כל משחק מחדש.

אז אני אוהד של הפועל. הפועל רעננה, ואני גאה לומר את זה.

אז אולי אין לנו אלפי אוהדים, אולי אנחנו לא קבוצת האוהדים מהגדולות בארץ, אבל הקבוצה הזו היא מעבר לקבוצה, היא משפחה. אני לא מכיר עוד מועדון שאתה יכול לדבר בו עם השחקנים מדי שבוע, לשבת ביציע ליד בנות זוגם של הכדורגלנים, ליד בני המשפחה, לשתף חוויות ולשמוע את דעותיהם.

הקבוצה הזו מיוחדת. הקבוצה הזו היא המשפחה השנייה שלי. זה הרבה מעבר לכדורגל – היא הדבר שאליו אני שואף בכל שבוע להגיע אליו, היא הדבר שגם אם אני לא 100 אחוז בריא אני אצא מהבית בשבילו. אפשר לומר שהיא חלק אינטגרלי מחיי.

אז תודה לך הפועל רעננה, תודה על כל מה שאת מייצגת עבורי וכל מה שאת בשבילי. אני גאה להיות אוהד שלך!

69 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

כל הזכויות שמורות להפועל רעננה - מחלקת כדורגל

נותני חסות